גירושיי והבאת ביתי הקטנה לעולם שלא במסגרת הנישואין, שייכו אותי כהרף עין ללא מילוי טפסים או הסכמה מפורשת מצידי, לקבוצת הנשים החד-הוריות. בן לילה הפכתי להיות סלחו לי על הביטוי "פרה מועדת" מבחינה סטטיסטית, לכל מעגלי העוני והמסכנות על שלל נגזרותיהן. בנוסף, מכירת הבית המשותף הובילה לסגירת העסק הביתי שלי, שארית היציבות הכלכלית שנותרה מחיי הקודמים.
אבל תוך כדיי אותו המפץ הגדול שטלטל את עולמי, שכנה בליבי הידיעה הברורה שאני אעמוד בעבר השני של מתרס הדלות, לא בגלל מזונות גבוהים שאגבה מבעלי לשעבר או בשל ייחוסי המשפחתי, אלא בגלל נחישותי לייצר הכנסה פאסיבית ועצמאות כלכלית.
בעודי נושקת לגיל 40, קיבלתי החלטה שלצורך תזרים מזומנים חודשי חיובי, לא אזדקק עוד לעבודה סביב השעון כדיי לחיות, אלא אייצר הכנסה פסיבית יציבה שתקנה לי את הזמן והמרחב לכל חלומותיי.
וכאן צצה השאלה היותר רחבה הרבה מעבר לסיפור הפרטי שלי איך מתוך מציאות של אדם מן היישוב שהולך לעבודה כל יום ללא כל נכס להשקעה, יכולה להיווצר מציאות חדשה המתבססת על הכנסות פסיביות והעדר תלות תזרימית במה שנקרא יגיעה אישית? איך מתניעים תהליך המכוון לחופש כלכלי? יותר מזה איך אנשים שנקלעו למצב של בור תזרימי ושבירות כלכלית, יכולים לייצר מציאות כזו מתוך הקושי?
התשובה היא יותר פשוטה ממה שניתן לתאר, אבן היסוד ליצירת חוד חנית להתעשרות היא חסכון קבוע של לפחות 20-30 אחוז מההכנסות.
מאמץ החיסכון בעיקרו הוא מאמץ מנטלי בגלל היותו מאמץ מתמשך הדורש התמדה. אני אביא כאן מעט מהסיפור האישי שלי על מנת להבהיר איך המאמץ הזה אפשרי גם בתנאים לא אידאליים.
זה היה חורף 2008, יצאתי עם כמה מזוודות של חיי הקודמים, שתי בנותיי וענן, עליו היה רשום- תקופת הכאוס של חיי.
ביתי הקטנה היתה אז תינוקת יונקת והגדולה היתה אז בגן חובה. הייתי בעיצומה של סערה אישית כואבת שהעמידה אותי בפניי שבר כל כך חמור שנאלצתי לחזור לגור עם ההורים, אחריי כמעט 20 שנה.
קשה להסביר את עומק תחושת הכשלון האישי, מהגירושין עצמם ועד אי היכולת שלי כאמא להחזיק בית בכוחות עצמי. הג'וקר היחיד שהיה לי בכיס היה עסקת נדל"ן זעירה אותה רכשתי בעודי בהריון, לאחר שחסכתי שקל לשקל מכספיי המזונות ומשכר הדירה מהבית שהיה בתהליכי מכירה.
החיסכון הזה של 30 אש"ח, היה הבסיס להלוואה של מאה אש"ח שנלקחה בהלוואת סולו, ללא משכנתא על מנת לחסוך בעלויות (פתיחת תיק שמאי וכו').
על אף שהדברים לא הלכו כמתוכנן, תוך 5 חודשים הרווחתי לראשונה כמה עשרות אלפיי שקלים מנדל"ן, תוך כדי שאני גרה עם הבנות אצל הוריי.
התובנה התיאורטית הפכה לממשית, חסכון הוא הדלק להון העצמי של עסקאות נדל"ן. יותר חסכון, משמעו יותר דלק לעסקאות. כשאני מדברת על נדל"ן עם אנשים לרוב אני שומעת- למרבה הפליאה, רצון עז לרכישת נכס להשקעה. עם זאת, מרבית האנשים על אף היותם מרקעים וגילאים שונים, כולם מסבירים לי מדוע במקרה הפרטי שלהם, זה בלתי אפשרי.
ברוב המוחלט של המקרים הסיבה לכך היא העדר הון עצמי. אז את הנכס ראשון שלי קניתי בשיאו של משבר אישי באזור הקריות כמעט ללא הון עצמי ובמינוף גבוה. עבודת הנמלים המנטלית שמאחורי הקלעים, דחיית הסיפוקים היא סוד ההתעשרות. סוניה ז"ל חברתי הטובה בת ה-83, תמיד אמרה לי כדי להשיג שינוי בחיים צריך להשתנות, רמת חסכון גבוהה לרוב דורשת שינוי רדיקלי בהרגליי הצריכה, שמשמעותה וויתור על לא מעט סיפוקים מיידים.
אנשים על פי רוב, אם יש להם עודף בסוף החודש של 500 ש"ח הם הולכים לקנות נעליי ספורט אופנתיים או טלוויזיה חדשה בתשלומים. אני לא מתביישת להגיד את זוג המגפיים החדש שלי זכיתי לקנות רק מספר שנים לאחר הגירושין, גם היום, בנותיי אינן נהנות ממותגים בארונן, וחדרן אינו סופר מעוצב. ללהגיד לא יש מחיר נורמטיבי.
בכדיי להתקדם כלכלית צריך אמנם לשלם מחיר ולשנות הרגלים, אבל תחושת הבטחון והעצמאות הנוצרים כתוצאה מהתהליך הזה אין לה תחליף, במיוחד כשהמציאות הכלכלית בועטת ולא יציבה.
נועז\ת? רוצה לעשות צעד בעולם הנדל"ן? אשמח שנדבר…